הדברים שתקראו מבקשים להאיר את מה שקורה לנו כשאנחנו נתקלים, חיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה לא מרגיש כמו חיים, בצד השני של הירח.  הצד הלא מואר.  שאפילו אין בו סדק אור.  הצד שבשפה יומיומית אנחנו מכנים אותו במילה "דיכאון".  איזה מילה מדייקת, המוסרת בבת אחת את מה שקרה וממשיך לקרות לנו בחסותה בנפשנו:  "דכאון".  דכה און.  די כאון.  אנו חווים הפסקה בזרימת מגע אור אנרגיית החיות שלנו, מתכנסים למעין עצירה שאין בה מנוחת אמת כי יש בה לא מעט פחד מאובדן אורות הדרך, אובדן כיוון האור, והתנועה הנפשית מתחילה לינוק אותנו פנימה בדחיסה אינסופית, מעיקה, המצמצמת אותנו בלי שישי בצמצום הזה נתינת מרחב לאחרים, ואנחנו נעשים כמו כוכב מאיר קורס לקיפאון מכלה כוחות, מסתיר תקווה, לפעמים אפילו קוטע אותנו מהיכולת האנושית הפשוטה להושיט יד, לחפש יד אחות. 

בכל פעם שאדם מבקש להיפגש איתי, אני מכינה עצמי למסע העדין והמתעקש ללב המאפיליה המסתורית הזו, אחד המקומות היותר פרטיים שבנפש, יודעת שאם יהיה לנו קצת מזל, אוכל להתקרב מספיק כדי להתחיל לנכוח שם הכי קרוב שיתנו לי, שאפשר.  שם, בקור ובחושך, נוכח הכלוא בדפנות אוטמי אור שאין בינם ביחד, ואין בהם אפילו לבד, נהדהד תפילה ותיפוף ותחינה וקבלה עד שתתחיל תנועת היפוך, ויתחילו הקירות להימס בהסתובבם אל עבר השמש, שתשוב ותזרח עלינו, ויבואו זמנים אחרים…

כותבת לאה גולדברג:
אם תיתן לי חלקי באימת מחשכיך
אולי ייאור לי מעט
אם תפרוק על כתפי את כובד עולך מעליך
אולי יקל לי מעט
אם תביא אלי כפור עזבותי את צינת בדידותך
אולי יחם לי מעט.

כמו עץ בשלגיו, הנוצר את אביו ניצניו
בקרה,
אעמוד בפתחי יגוניך.
והיה מכאובך לי תשורה.
בידיים טובות אשאנו.
לא אפול, לא אכרע –
אל תירא.

לפרוק משא.     איך בדיוק עושים את זה? 

בהרבה מובנים אפשר לומר שזוהי תורת התירגול כולה, תורת הדרך, תורת ההליכה בה, תורת ההולכים.

"עגלת משא רועמת
פרחי האדמונית הרעידה" – 

אומר שיר הייקו יפה.

עגלת משא רועמת
פרחי האדמונית הרעידה.

זה הכל.

הרעידה. 

הכל ישנו.  הכל אפילו פורח.  אין באמת רמוס ואין נרמס.

אז למה בדיכאון אנחנו מרגישים מעוכים ורמוסים כמו כוח החיים אזל אוזל ואין מה לחפש, אין באופק ניצוץ לתקומת אמת?    

עגלת משא רועמת
פרחי האדמונית הרעידה.

חשבו על זה.  שמעו את זה.  הקשיבו לזה ברצינות.    זה כל מה שעלינו להבין. 

מדהים עד כמה חמקמק הפשוט הזה. 

גם כשמבינים ומאמינים – "עגלת משא רועמת פרחי האדמונית הרעידה" – עדיין מהדהדת בחלל הנפש השאלה:  עד מתי?  עד מתי?   והאם יהפכו אי פעם פרחים מרעידים אלה לפרי בשל?

יש ריח פרי נרקב לאלה הימים,
כבדי דמעה ועטופי שלכת,
מאחורי עבים חולי-גשמים
קפאה בקור ייאוש היד המברכת.

 ורוח מרעידה דלתות הזכרון,
פותחת וסוגרת את עזבונות התוהו,
ואל בתולי הניר נמשך העיפרון
לכתוב תפילת שכחה, שלא תביא מרגוע.
יש חלומות-דממה באלה הלילות,
סומים כולד חיה נדון למאכלת,
ובבקרים על פצע חשכה
תולעת-אור לחה זוחלת.
     (ל. ג.

על פצע חשכה

תולעת-אור לחה זוחלת.

 שמעו את זה בלי מאמץ להבין.  הקשיבו כמו שאתם מקשיבים למוזיקה.  המוזיקה תמיד קודמת למילים.  שמעו את גרמי היסודות שבטבענו:  . 

פצע חשכה, תולעת אור, לחה, זוחלת.  תפילת שכחה, עזבונות תוהו, בתולין. 

מה מספר לנו השיר מרעיד הנפש הזה?    
האם הוא מספר שכשיש לנו פצע–חשכה אור המודעות, האהבה, הוא כמו תולעת?  המודעות האוהבת כמו מתליעה את דפנות ההשכחה-זיכרון של מאמץ ההגלדה, ההבראה? 

לזכור בחכמה.  לשכוח בחכמה.  כדי שאור נפשנו יהיה רך ומרפא וממיס עד שגם הפצע וגם התליעה יתגלמו עדי פרפר אל החופש…. 

פצע חשכה.

אנשים משתפים אותי בשוליו.  הסבל שנערם לפתחו עצום ומעיק לא פעם אפילו יותר מהפצע המקורי עצמו…. יש סבל על סבל, מלמד אותנו הבודהה לראות.  להבין.  סבל לא הכרחי.  סבל שמתוך תגובת סגירה שאינה בשליטתנו אנחנו ממשיכים לענות בו את נפשותינו עינוי שנועד למרק אך לפעמים כותש את בשר-הנפש עצמו…. 

יש עינוי בסגור.  עינוי הסגירה.  עינוי הנסגר.  עינוי המסתגר.  לא בכדי אחת הדרכים לעשות מדיטצייה זה לשבת מול קיר.  מול דבר הכי מפריד, הכי סוגר, הכי בלתי עביר, ולהתחיל לראות אם אפשר למוסס אותו, אם יינתן לנו, לו, להיפתח בשבילנו, שיעבור שיחזור האור. 

 

Throw your heart over the fence – and the rest will follow" – (Norman Vincent Peale)

אלא שהרבה מאיתנו נתקעים במקום הזה.  יש היסוס שמעורר מחדש בלבול ופחד. 

כותב בו גד תדמור, משורר ופסיכואנליטיקאי, שיר שנקרא  "על קו הגבול":

ושוב
אתה חותר
כפות ידיך משוטים
אל קו הגבול מחליף צבעים
נבלע וצף ים בתוך ים

 כי שם ברעש הגלים שבא לגונן על הדממה
שנובטת מאחורי מסוכת סלעים, ריח אצות, קול ומראה

 צליף, גוונים ובני גוונים, המיה, לחש, מפתח ועצם הבריח
נרשם התחביר, משחק הגלים, חוקותיו, שומר לעת נצור על הזימים

 אלו הם חייך בין אור למהומת מים
נאבק עם הרוח שנופחת בגלים
יורד למצולות ומגיח, מנסה בכל כוח, כעורב במקורו
ליבש, יצוא ושוב, עוד פיסת ים, להרחיב את נוף ההתוודעות
לבוא אל המקום שלתוכו עוד לא חדרה קרן אור

 לשלוח אצבעות של יבשה אל תוך הים, דרור לקרוא למפרצים
או לפרוץ אל תוך היבשה.  דוק היטב, לכאורה זה דומה.
מה אתה מבקש להעלות את קונכיות הכסף המוריד מקרקעית הים
לחשוף אותן לאור השמש עד שיוכו בסוורים וייפלטו סודות סתומים
לאורך קו הגבול המתפתל מכאב, שלל, שהקיא הים רוחש באינמנוח
מה יש להשחיל אף אותו לצווארי החוף שהרי זו מתנת הים.
אכן, על קו הגבול, במעבדת געגועים, קול החשבונות
תרנים ומפרשים מתרוננים בתאווה גורפת שנחיריה
אד גופרית, ריח אצות, פרי ים למינהו, שלל וריח מרחקים

 צמא אפל רוחש בתוך עורקיך ועל זרועות ידיך מפות מלח עתיקות
חקוקות מיובשות בשמש, מטשטשות את ההבדל מה בין אצבעות הים
לאצבעות היבשה.  אבל הים פכר אצבעותיו באצבעות היבשה ושותק.
מה אתה יודע כי בין אצבעות המים
מתחת למים, נחים כל המתים שפעם היו גרים על פני אצבעות היבשה
ועיניהם שוטטו כמו שחפים צורחים לאורך קו החוף

 על כן, עד היום, יש מי שומע בלילות קולות מדברים
ואתה עוד מתעקש, יושב על סלע ומקשיב בסבלנות של סלע
עד שיעלו כולם מתוך הים.                                      

                                       *    *    *

בספר העשירי של ספרו המונומנטלי "וידויים", כותב אוגוסטינוס:
…הזיכרון אוצר בתוכו גם את רגשות רוחי, לא בדרך שבה עושה זאת הרוח כאשר היא חשה את הרגשות הללו, אלא אחרת לגמרי, באופן שבו כוח הזיכרון תופס את עצמו.

אני זוכר ששמחתי, בלי להיות שמח, ושהייתי עצוב, בלי להיעצב אל לבי;  אני זוכר ללא פחד כי פחדתי וללא תשוקה שהשתוקקתי.  אדרבה, לעיתים אני זוכר בשמחה את עצבות העבר ובעצב את שמחת העבר.  בכל הקשור לגוף אין בכך פליאה:  הרוח היא דבר אחד, הגוף אחר.  אין זה מפתיע אפוא שאני זוכר בשמחה את כאבי העבר של הגוף.  אבל במקרה זה הדברים שונים משום שהדעת, או הרוח, הנה גם הזיכרון.  הזיכרון הוא חלק ממהותה של הרוח, ולא דבר נפרד.  כיוון שכך, כיצד יתכן שכאשר אני זוכר בשמחה את עצבותי, רוחי שמחה וזכרוני עצוב?  כיצד יתכן שהרוח שמחה מכוח העובדה שהיא מכילה בתוכה שמחה ואילו הזיכרון אינו עצוב למרות שהוא מכיל בתוכו עצבות? 

הזיכרון הוא כמו קיבת הרוח, והעצבות והשמחה כמותן כמזון מתוק ומר.  כאשר הן נמסרות לידי הזיכרון, כאילו הועברו לקיבה – אפשר לאחסן אותן שם, אבל אי אפשר לטעום אותן."

כשאנחנו חפצים להמשיך ולטעום – מה תהייה עמדתנו כלפי זיכרונות והיזכרות?
זה תלוי כמובן מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים לאפשר.  האם יש חשיבות למסע לגילוי האמת הנפשית עד תומה?  
"(כולנו) אוהבים את האמת כאשר היא חושפת את עצמה, אבל שונאים אותה כאשר היא חושפת אותנו".  זה לא תהליך קל או פשוט לתת לאמת לעשות את מלאכתה עד תום.  לא פעם אנחנו נתקעים באמצע הדרך.  להמשיך הלאה, בהתמסרות הזו, מלוא הבנת ההכרח שבה – זה בשבילי לב ומהות והפלא הגדול של הדהרמה.  
למה אני מתכוונת?  לכך שהמדיטציה, כשהיא רצינית ואינה רק רצון להיות באשליית מקום אחר, חיים אחרים, באגדה של שקט וורוד והרמוניה מתוקה, נותנת לנו לראות לתוך ומעבר לקיבעון הסיפורי של זיכרונות תבנית שאנו מספרים לעצמנו, מתוך עצלות רוחנית מסוימת, המתעייפת ממאמץ החייאת ההתרחשויות, הבנת החשוב שבהם, הבנה שתחזיר את האנרגיה הקפואה בתוך אובייקטים-ירחיים לזרם התהליך של התודעה המאירה, של החיות והבהירות..

אמרתי עצלות רוחנית מסוימת, אבל אין זו רק עצלות רוחנית.  קיימת סכנה אמיתית המעלה שאלה שאין עליה מענה כי התשובה עליה נעדרת עדות חיצונית לבד ממאמץ הזיכרון עצמו והעומס על איזונו הנפשי של האדם נושא הזיכרון כשהוא עובר את התגלות פני הזיכרון בפניו. 

בכל התגלות של זיכרון יש שחרור אבל יש גם קריסה.  הקריסה הזו היא עובדה.  ולכן התהליך אינו מובן מאיליו.  מכיוון שמדובר באירוע שכבר קרה, הנפש יודעת בדיוק את גודל הזעזוע הצפוי לה, והיא מרכזת את כל הכוחות העומדים לרשותה כדי להימנע מהמפגש.  התהליך המוקפא בזמן מקבל הסמלה של כרוניקה של מוות ידוע מראש.  כל פעמוני ההזהרה מצלצלים, נוצרים תסמינים מבהילים, מה שקורה לנו לוחש לנו שוב ושוב שאי אפשר להסתכן בטעות. 

במקום בו אי אפשר להסתכן בטעות – שם נעצרת התנועה.

אבל האם זו אמת, שאי אפשר להסתכן בטעות?  האין זה רק סיפור פחד שהאגו מפתה אותנו להאמין לו? 

אם הייתי צריכה לבחור מתוך הדהרמה כמה משפטים שהם לב כל מה שאנחנו צריכים כדי להמשיך להפעים את חיות הדרך הייתי בוחרת בדיאלוג (עם אננדה?) הבא:

אז האם אני הגורם לסבל שלי?
האם האחר גורם לסבל שלי?
האם שנינו ביחד גורמים לסבל שלי?
האם שום דבר אינו גורם לסבל שלי?

 ————-

עכשיו בואו נחזור לנושא דיכאון ואהבה. 
נראה שלא אמרתי כלום על אהבה.  אבל אולי שמעתם אותה נוכחת.  אני תמיד שומעת אותה נוכחת.  היא תמיד ישנה.  אחרת גם הדרמה הקשה הזו הקרויה דיכאון לא הייתה קורית.

 אפשר לצמצם את כל הדרמות לשלוש מילים מופלאות שכתב אותן יהודה עמיחי בשבילנו:
פתוח   סגור   פתוח

זה כל הסיפור.
והאתגר הגדול הוא לעמוד בפתוח.  להיות פתוח.  עם לב פתוח.  בכאב, בעצב, בזעקה שלא נגמרת.
לא להיסגר.
לפתח את היענות ההמתנה.  אולי אחד הדברים שהכי קשה לפתח. 
כל אחד יודע כמה קשה לחכות.  להיות בפקק.  להיות בתור.  תמיד מגיע הרגע הזה שזהו.  אנחנו לא יכולים יותר.  אנחנו עומדים להתפוצץ. 
והיום אני יודעת
את היענות ההמתנה,
שמעולם לא היתה בי
לתתה.
אבן לא מחכה.
אבן מונחת
אבן מושלכת
אבן נשברת.
במים המתגלים מפכים תחתיה
בסוף קרני האור הנשברות
– אל תיתן למבט להטעותך –
עמוק בתוך השקט
מעבר לתנועה
תמצא אותי
עדיין
מחכה
  *
החיים מופלאים מאוד.
אנחנו לא מתחילים אפילו להבין אותם, וגם, אולי, לא זה הדבר שצריך כדי לחיות בטוב.

אומר ולטר בנימין בספרו "המשוטט":
האם לא מרמז לך, מתוך התלהבות, האמש, אשר את שפתו אתה מבין רק עכשיו?

כמו קרניים אולטרא-סגוליות מגלה הזיכרון לכל אדם, בספר החיים, כתב סמוי המפרש את הטקסט כנבואה.  אבל המרת הכיוונים, מסירת החיים שלא חיינו לקלפים, לאלכוהול, לכוכבים, המכלים אותם בן רגע – עונשה בצדה:  אין אדם גוזל מגופו ללא עונש את כוחו להתמודד ולנצח את הגורל בביתו שלו.  הרגע הוא העול הקאודיני (עומס ההשפלה של המובס), הוא הגורל הכורע תחתיו.

הפיכת איום העתיד להווה מתגשם –הנס הטלפתי הזה, שהוא לבדו רצוי – הוא מעשה של קור רוח אמיתי. 
כל בוקר מונח היום על מיטתנו כמו כתונת רעננה;  מארג זה, שאין דומה לו לעדינות, שאין דומה לו לצפיפות, של נבואה טהורה, הולם אותנו מאין כמוהו.  האושר של עשרים וארבע השעות הבאות תלוי ביכולתנו לאחוז בו בהקיצנו."
מי ייתן וכל הברואים ידעו חיים ערים
מי ייתן וכל הברואים יזכו באהבה בלתי תלויה
מי ייתן וכל הברואים יהיו משוחררים מסבל