מבט אישי

 (כוח בושה והצורך בהכרה)

רני עובדיה, מ.א. ¹

^{הדברים הובאו כהרצאה בתוכנית לפסיכותרפיה אונ' תל-אביב ,ביוני 1999}

—————–

הורתם של הדברים המובאים כאן בחוויה מתסכלת, נושקת לעלבון, שחוויתי בכנס. רציתי לדבר בדיון, ומצאתי עצמי מסתבכת בגמגום מביך, שלא הביא לשום מקום את המחשבות שגדשו את ראשי. מעבר למסקנה הפשוטה כי כדי לדבר צריך לתת זמן למחשבה, התחלתי לגלגל את ההתנסות מכיוונים שונים, והתעורר הצורך לתת לדברים במה פומבית בהיותם, כך נראה לי, רלבנטיים לכולנו.

הנושא "כוח, בושה והצורך בהכרה", עלה על דעתי אגב אותו דיון שהתנהל במאמץ ניכר ובהצלחה קלושה; אי-אפשר היה שלא להתרשם מהפער בין הדיונים הערים שניהלו משתתפי הכנס בינם לבין עצמם במסדרונות, או על כוס קפה, לבין הדומייה המתוחה שהיתה פושטת בקהל כל אימת שניתנה אפשרות להגיב בפומבי לדברי המרצים, למרות שבוטא רצון להקצות לדיון זמן ממושך יותר משנקבע בתוכנית. מתוך רצון להבין את הקושי לקיים שיח חי ודיון חופשי במפגשים קולגיאליים הכרוכים בדיבור מול במה, למעט דוברים ספורים קבועים ומוכרים שקמו לנו, וכדי לנסות לתרום, אולי, לשינוי התופעה, אני כותבת כאן אליכם.

בהנחה שכולנו מצויים בספרות הפסיכואנליטית הקלאסית, החל ודרך פרויד-פרנצי-קליין-ויניקוט-לאקאן-ביון-קוהוט, ויכולים לזהות את מקורם והקשרם ההיסטורי של רעיונות מבלי להזדקק לסימוכין מפורשים, אנסח את דברי כשפה אישית, נטולת מורא למדני, אם כי, אני מקווה, לא בלתי מושכלת. אין הדבר נובע מעצלות אינטלקטואלית, ולמרות הכבוד לשיח אקדמי היסטורי, הרי תכליתי, בפשטות, ליהנות מהשתחררות-מה מן ההרגל האקדמי שדבק בנו להתדיין רק בתיווכם של רבנים למהדרין, אך גם לבחון את היחס המורכב בין ביטוי עצמי, בהקשר של הבעת דעה, לבין אופני הביסוס, ההנמקה והשיכנוע העומדים לרשותנו בבואנו לקיים דיון קולגיאלי.

כמעט מראשית דרכי המקצועית הטרידה אותי השאלה על הדרכים המחוכמות של האקדמיה להכפפת החשיבה במקום לשיחרורה. השיח הפמיניסטי, שבעשרים השנים האחרונות הביא גל שינוי גם לתחומנו, הראה כיצד השפה הפומבית היתה הדרך בה הושמו במקומן נשים וקבוצות מיעוט אחרות בתרבות הרשמית השלטת. בהשאלה, אני רוצה לטעון, כי השפה הפסיכואנליטית פועלת כתרבות רשמית שלטת בתחומנו. שפה זו הפכה בעשר השנים האחרונות לתרבות השלטת גם במוסדות הכשרה לפסיכותרפיה, שהוקמו בזמנם, ולא בכדי, על תשתית של אידיאולוגיה הומניסטית ואקלקטיות עקרונית. שינוי זה, ואולי נכון יותר לומר, האופן בו השינוי פועל, שכן אפשר היה לצפות שיהיה אחרת, משפיע על האופנויות הזמינות לנו במעבר מהשפה הפרטית לשפה הפומבית, מעבר אותו צריך להצליח לשרוד ולקיים תוך שמירת המתח המתקיים בין שתי השפות. דהיינו, בלי שמחד, יקרוס המייחד והשונה שבכל אחד מאיתנו, ומאידך – בלי שנֵחשף בצורה שתהיה מסוכנת להוויתנו, הפגיעה תמיד.

מהו הקושי העיקרי, מהי הבעיה הדורשת את פתרונה, מעבר לשונויות, כשאנו מתכנסים לקיים בינינו התדיינות תיאורטית? בעיני, הקושי והתכלית – שהרי האחד כבר מכיל את השני – הוא הצורך להרגיש שהדיון הוא אמיתי. דהיינו, שקיים קונפליקט הפועל כפער, כך שאין הצדדים מעוניינים לגשר עליו בלוליינות מחשבתית או בהתנצחות, אלא, לחפש דרך בה יוכלו להמשיך לבטא את הפער, כשכל צד מממש כמה שיותר מעצמו לתוך הוויתם המתרחשת בדיבור.

כדי שחיפוש כזה יתנהל במציאות, אני מאמינה שאנחנו זקוקים לתנאים שיאפשרו את כניסתה לפעולה של המשאלה הפגיעה ביותר שלנו, והיא המשאלה לשרוד את ההיפתחות לחוץ, אל האחר הזר, אשר במחיצתו העצמי לעולם איננו הוא, כך שבתוך המפגש (ודיון הוא סוג של מפגש), נוכל לתת מרחב מימוש לגעגוע לגעת בהגשמות כך שהקלקול הצפון בהן לחלום המניע אותן לא יזעזע את אושיותינו. אם אין אנו רוצים בסוג כזה של חוויה, אם אין אנו מחפשים להיפתח כדי לתרום ולהיתרם, הן כשלעצמנו והן לנוכח האחר, אם כל רצוננו הוא רק למצוא חיזוקים לעמדתנו הסגורה והמגובשת, נשאלת שאלה רצינית באשר לכנות המפגש ולתכליתו.

אדי רוזנברג ז"ל, אהב לצטט את אמרתו של אוטו ווייל: "אנו מבקשים את האדם שבמטופל ולא את המטופל שבאדם." נראה לי שכולנו נסכים עם תכלית כזו. לאורה, יש מקום לשאלה האם הכלים המחשבתיים שאנו רוכשים בלימודינו ומשכללים במשך השנים עוזרים לנו בחיפוש זה. השפה הפסיכואנליטית מאפשרת לנו להשתמש בהבניות לשוניות מצוינות במופשטותן תוך יצירת מארג לשוני מורכב ומתוחכם לתוכו אנו יוצקים את התנסויותינו עם בני-אדם ואת ההבנות שאנו מגיעים אליהן מתוך תהליכי המפגש השונים עם האנשים שבחיינו, ומטופלינו בכלל זה.

פרויד עצמו גם לימד כי הגבוה ביותר והנמוך מכול קרובים יותר משהיינו רוצים להאמין. ראייה זו של פרויד חשובה ביותר בעיני, שכן היא מורה על ההבדל ועל המתח הקיים בין האסתטי לאונתולוגי, בין הצורה הניתנת לדברים הקיימים לבין הדברים כפי שהם מקבלים את צורתם עם התהוותם. זו אבחנה חשובה, עמוקה, ועקרונית, והיא מכפיפה את הפסיכואנליזה לכלל החשיבה המערבית שהבחינה בין הסובייקט כשלעצמו לבין הסובייקט שאפשר לדעתו, אשר בתחומנו אפשר לקרוא לו הסובייקט האנליטי. השמטת משמעותה של אבחנה זו, הן בחשיבתנו התיאורטית והן בטקסטים של תיאורי מקרה גורמת לעתים לשיח הקליני לקרוס לתוך סכימטיזציה ופלקטיות יותר משניתן היה לצפות. אך גם ליותר מזה.

הטענה שאני רוצה לבחון היא, כי האופן אליו אנו מתחנכים להציג את המטופלים ולקיים דיון תיאורטי בינינו, משפיע על דרגות החופש שלנו בבואנו להציג את מחשבותינו, והוא ממהות הקושי לעשות את המעבר מהפרטי לפומבי מבלי שנאבד את העסיסיות, החיות, והשונות של כל אחד מאיתנו. במילים אחרות, מושא ההתבוננות שלי יהיה שדה המעבר מהשפה הפרטית, זו שבתוכה אנו חווים את עצמנו בדרגות מודעות ורפלקטיביות משתנות, כמו גם בדרגות אינטנסיביות שונות של אפקט, אל ולתוך השפה הפומבית, אשר לצורך הדיון אכנה אותה בהכללה השפה הפסיכואנליטית, אף כי ברור ששפתו של פרנצי שונה משפתו של פרויד וכל אחת מהן שונה מזו של ביון או ויניקוט, או כל חושב-יוצר אחר שקם בתחומנו.

הפעלה רדיקלית של ראייה כזו משמעה, שכל אחד מאיתנו זכאי לשאוף ולהתכוון לפתח לעצמו שפה שתהיה מימושו המוצלח של המעבר מהשפה הפרטית לשפה הפומבית, כי רק כשמעבר כזה מתרחש בצורה מוצלחת אנו נתקלים באותו דבר שכולנו, כך נראה לי, מחפשים כל כך, והוא, אמירה אישית של איש מקצוע. כשמעבר כזה נכשל, או נפגע באופנים שונים, אנו נכנסים לתחומי הדיבור הסקטוריאלי, המחקה, העקר, או האידיוסינקרטי, שהם מוגבלים, כל אחד בדרכו, והדיון בינינו מאבד את פוטנציאל העניין שיש במפגש חי בין בני-אדם חושבים.

מהם התנאים, אשר אם נדע לשמור עליהם, נאפשר יותר מעברים כאלה לנו ובינינו.

אדי רוזנברג, שהיה לי המזל ללמוד ולגדול תוך שהייה במחיצתו, לימד אותנו כי תיאור קרוב ומפורט של התרחשות ושל חוויה עשוי להיות טוב ושימושי יותר מהסבר, פשוט מפני שהתיאור מכיל את ההסבר, אך רק לפעמים קורה ההיפך. אני רוצה לאמץ את המלצתו, ולחזור לאותו מעמד שהזכרתי, אשר הוליד את הרצון המניע את כתיבתי.

תארו לכם חדר ישיבות גדול. על הבמה המוגבהת יושבים אנשים ששמם הולך לפניהם, בין היתר דרך ספרים בהם הצליחו לבטא את חשיבתם המקורית, ואת דרך עבודתם, לצד אנשים אחרים בעלי שם. האנשים היושבים על הבמה סיימו את הרצאותיהם, עליהן שקדו קודם לאירוע, דבריהם עוררו בקהל תגובות רבות ושונות, את חלקן ניתן לשער דרך הבעות הפנים של המקשיבים, אם כי בהיותם פסיכולוגים הם אמונים על שמירת הבעת המסך הנייטרלי, ורק לעתים, בכל זאת, מחליפים מבט, קריצה, או לחש עם היושבים לצידם, ועתה הגיע הזמן למה שקרוי 'דיון פתוח בהשתתפות הקהל'.

למשך כמש שניות ארוכות משתרר שקט. אף אחד לא קם. בקהל, המורכב גם הוא מאנשים בעלי שם, אם כי בדרך כלל שמם פרטי יותר, שכן טרם בנו לעצמם, אם בכלל ישאפו לכך, שם פומבי או שם ההולך לפניהם, בקהל הזה מתחילה תזוזה, מביטים אחד לעבר השני, בספק חשש ספק ציפייה. גם מעל הבמה מוחלפים מבטי ציפייה, אם כי שם, דומה, המתח שונה.

והנה מישהו הרים ידו בבקשה לדבר. יש הרפיה מסוימת מהמתח,  אפילו תחושה של הצלת כבוד מסוימת. כשהאיש קם ומתחיל לצעוד לעבר המיקרופון, עובר רחש בקהל; מישהו שואל "מי זה?", מישהו עונה, אחרים מנצלים את ההפוגה להחלפת לחשושים. גם על הבמה אפשר לראות תזוזה לקראת הדובר שקם; אם הוא אהוד ומוכר יש אולי חיוך, אם לא אז אולי הרמת גבה, בכל מקרה יש רחש-בחש, ומתוכו מתחיל 'נציג הקהל' לדבר- וכבר אני גולשת להבניה, כי תיאור, כפי שאולי אתם כבר רואים, אינו עניין פשוט כלל, ונדמה אפילו קשה במיוחד, ומעורר במתאר רצון להיחלץ ממנו לקרקע מוצקה יותר, אף שניתן בהחלט לשאול מה יכול להיות יותר מוצק מתיאור.

אבל אניח לעת עתה לנושא חשוב זה, ואנסה להמשיך.

אז הדובר מתחיל לדבר. באופן גס, ניתן לתאר שני סוגים של דוברים. ישנו הדובר אשר יקום, ובקול אשר לא נזהה בו מאומה מכובד המעמד או מעובדת היותו כרוך בקושי החשיפה וההיפתחות לחוץ, בזמן תגובה מיידי, ישא את דבריו ויגיד את הערותיו, באופן שיעורר בקהל הפוגה ניכרת מהמתח, ובמקרים מצוינים במיוחד אפילו רחש הערכה ומעין הכרת תודה, כאילו הציל המגיב את כבוד האירוע כולו. אפשר בנקל אז להבחין בהנהוני ראש לחיוב, חיוכים מצטרפים-מזדהים, וככלל משתררת אוירה חיובית גם כשלא תמיד ברור מהו הדבר התוכני המסוים שהתווסף למרחב השיח. אבל ההתרחשות השכיחה יותר מתנהלת אחרת: הדובר פותח פיו כלפי הבמה, ומתחיל לדבר בקול שונה מהקול בו ידבר אלינו בתנאים אחרים. מעט רועד יותר, חלש, אפילו משתנק. יש לו משהו לומר, אבל אין בו, מטבע התנאים של היעדר זמן מספיק לעצמו, בנוסף על הסיטואציה החברתית הטעונה בה הוא נתון, את אותה רהיטות ממוקדת שהיתה מרגיעה את כולם מייד, ובכל זאת סוג מסוים של אינטנסיביות בגרונו מעיד עליו שמשהו חשוב לו, ותגובתו ממשיכה להתגלגל מפיו, על פי רוב או בדיבור מקוטע משהו, או ארוך מידי, ומתחיל בקהל רחש של "מה הוא רוצה לומר?"… ואם ימשיך האיש להתעקש על אמירת דבריו עד תומם בלי להתחשב עם הרחש הזה, ימצא עצמו מטרה לתגובות הולכות ומתגברות, שגם המרומזות והעדינות שבהן דומה שהן מכוונות להשתיקו, וסוג של אי-נוחות כללית מתפשט באוויר, אפשר בקירוב לקרוא לו בושה.

אתם הרי מכירים על מה אני מדברת… ויכולים להוסיף לתיאור את כל מה שהחסרתי ממנו, כמידת ניסיונכם והתבוננותכם.

הרבה תהליכים לוקחים חלק בהתרחשות זאת, שאפשר להבנותה לכעין משולש: מרצה-קהל-מגיב מתוך הקהל. אני רוצה לצמצם את התייחסותי לצומת אחת, מסויימת, והיא צומת ההיפתחות לחוץ, אל האחר הזר, אשר במחיצתו העצמי לעולם איננו הוא. צומת זו טעונה, וזאת טענתי הספציפית יותר, בצורך שלנו בהכרה, ההופך את ההיפתחות לחוץ להכרחית בדיוק במידה שהיא מסוכנת, בהיותה כרוכה בפגיעות עדינה ורכה במיוחד, והיא עמידתנו הפתוחה במקום בו אנו עלולים לחוות השפלה. פתיחות והשפלה הן חוויות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, בהיותן מצבי נפש המוציאים אחד את השני. השפלה היא חוויה מובהקת ממנה העצמי צריך להימנע בכל מחיר, וברור לכם שבאומרי זאת אני מבדילה מצבי 'עצמי' ממצבי 'אני' בהם האדם דר בכפיפה אחת עם השפלה, או, במצבים קיצוניים, אפילו זקוק לה, ומחפש אותה.

אדי רוזנברג ראה בהשפלה חוויה פורמטיבית של האישיות, ואת הולכת הכאב הנפשי הכרוך בה כ- לב לבו של התהליך הטיפולי. כשהיה שואל מי מאיתנו "איך אתה מתמודד עם השפלה?" ונענה "אני מתרגל אליה", היה מחזיר, מייד, ושלא כהתאפקות שאפיינה אותו :"אבל בובה'לה… אין מתרגלים להשפלה…"

מה יש בה, בקימה הזאת מתוך הקהל, ובעמידה נוכח הבמה, המעורר את אפשרות ההשפלה ובהכרח עושה את הפתיחות לתכלית קשה כל כך להשגה?

בסרט "העלמה מכיכר וושינגטון", נמצאת הסצינה הבלתי נשכחת של יום ההולדת: כולם לבושים בבגדים חגיגיים, הילדים עליזים, מתרגשים, האומנות מזרזות אותם למקומותיהם, התכונה רבה וטובה, והנה האב מגיע. הוא נכנס לחדר, מובל לכיסא המיוחד שהוכן מבעוד מועד עבורו, מתיישב כמי שאינו מצפה לפחות מזה, ונושא את הדר פניו המרשימים לעבר הילדים, המקובצים למקהלה שתשיר לכבודו.

שקט משתרר. בתו, שהכינה סולו יפה במיוחד, פותחת את פיה, כל אהבתה אליו, תחינתה, פגיעותה, בעיניה, עוד רגע ותבקע השירה מגרונה, אך היא מביטה אליו, פוגשת את עיניו הקשות שאינן נפתחות בשבילה אפילו עכשיו, ואז באחת נאלם קולה, ובמקום הצלילים היפים, המקווים, שהיו אמורים לשאת אליו את מנחתה כדי שיקבלה ויברכנה – פניה מאדימות, וזרם מביש של שתן זורם בין רגליה ומכתים… לא רק את השטיח…

כל מי שבחדר – אין לו לאן לשאת את פניו מבושה. היא רצה מהחדר, מליטה את פניה הבוכות את קלונה.

אני מציעה סצינה זאת כהתרחשות מבנית, גם אם לא בפועל, כחלק מהמצב 'קהל–מציג', ולאו דווקא כתוצאה מאישיות האנשים הספציפיים הלוקחים בו חלק. סצינה זו מהדהדת בנו בשני רובדי השפה, השפה הפרטית והשפה הפומבית. ככל שהשפה הפרטית אינה מוכלת בשפה הפומבית, ולפעמים גם להיפך, כן מתרחב בקע החשיפה כלפי חוץ, ואנו נעשים תלויים, במידת פגיעות הולכת וגוברת, בתגובות כלפינו, ומטבע מבנה הדברים אנו תלויים במיוחד ובאופן ספציפי, בתגובות האנשים שעל הבמה. האופן בו יגיבו היושבים על הבמה יקבע עד כמה נוכל להיחלץ בשלום מהסצינה המבנית הזו מבלי להזדקק למנגנונים של ניתוק, בידוד, או רציונליזציה, שיעמדו לרשותנו כנגד ההזדהות ההשלכתית המסיבית הפועלת נגדנו (הן מתוכנו והן כלפינו) מרגע שקמנו מתוך הקהל ובחרנו להתבדל, להיראות, ולהזדהות, כקול פרטי. מדובר לא רק בהיחלצות לצורך התמודדות, אלא בהיחלצות לצורך מפגש עם חדש, אותו חדש שיהיה לו סיכוי להתהוות מתוכי כלפי דבריו של זולת אם רק יינתנו לכך התנאים הדרושים. לכן לא תעזור שיטה של 'אימון' או חשיפה חוזרת נוסח התרגלות לרע הכרחי כדי ללמוד להכילו וכו'. אלא, וזהו עיקר דברי, יצירת אווירה בה מובטחת מראש, מתוך מחויבות של רצון טוב, הקשבה המכוונת להושיט יד ללא-מוכר, לזה עתה נולד – ולא לעמוד מנגד עד שיבשיל ויגיע אלינו בקול רהוט וללא גמגום.

כשאני אומרת זאת עולה בדעתי, כנוגע לענייננו, סיפור נוגע ללב שמביא ביון בסוף ספרו האוטוביוגרפי: "All my sins remembered".

זהו זיכרון, המובא לקורא בסמיכות עוקבת להרהור תמה שמעלה ביון, בדבר האבחנה כי כשמדובר בבני-אדם, קשה להשיג שיתוף פעולה רצוני וחופשי בין לומד למלמד. הזיכרון הוא מהימים בהם ביון מתחיל להתבסס כמומחה, מתפרנס כבר מספיק כדי להרשות לעצמו מאכלים המזיקים לבריאותו, ובכל זאת, הוא מרגיש רדום ושקוע באי-רגישות נטולת פשר. העובדה שמשהו מאוד לא כשורה  מגיעה להכרתובסוף שבוע אחד, בהיותו יושב בחצר ביתו, ובתו התינוקת זוחלת במרחק מה ממנו ליד ערוגת פרחים. היא התחילה לקרוא לעברו. היא רצתה שייגש אליה.

"נשארתי לשבת", כותב ביון. "היא החלה לזחול לעברי, אך גם הוסיפה לקרוא לי, כמצפה שאבוא להרימה. נשארתי לשבת. היא המשיכה לזחול, אלא שעכשיו קריאתה נספגה במצוקתה. נשארתי לשבת. התבוננתי בה במסעה הכואב, דרך מה שבוודאי נראה בעיניה כמרחב עצום וגדול המפריד בינה לבין אבא שלה. המשכתי לשבת, מרגיש עצמי מר, כועס, נוטר: "למה את עושה לי את זה?". במרחק שמיעה רב יותר הדהדה השאלה "למה אתה עושה את זה לה?"

המטפלת לא יכלה לשאת את זה יותר, וקמה לעברה. "לא", אמרתי. "תני לה לזחול. זה לא יזיק לה." שנינו התבוננו בה, בוכה במלוא גרונה המר, אך ממשיכה לדבוק בניסיונה לכסות את המרחק. עד שהמטפלת, בהעיפה אלי מבט נדהם, התעלמה מאיסורי, ניגשה, והרימה אותה על ידיה. הכישוף ניתק. יצאתי לחופשי. התינוקת היתה עכשיו בידי האומנת, שליטפה והרגיעה אותה. אבל אני… אני איבדתי את ילדתי."

… וביון ממשיך במשפט קצר ובכנות נושקת לכאב לתאר את הזעזוע שבגילוי עומק כזה של רשעות בתוך עצמו, כשהוא מסיים בפסוק מהמלט, בו בחר גם כשם הספר: be all my sins remembered.” Nymph, in thy orisons "

אני מציעה שכל מחשבה טרייה, כל מחשבה חדשה המתעוררת בנו כתגובה להקשבתנו למחשבותיו של אחר, היא 'תינוקת' במובן הדרך שעליה לעבור מערש ראשיתה אל האמירה המפורשת והמודעת לעצמה שתנכס אותה לעצמנו. ככזו, היא צריכה אותו יחס מגונן ומזין שיאפשר לה להתפתח מהבהובה המרצד של ראשיתה הלא מובחנת, לאור הברור והיציב של מחשבה הנהגית אל דיבורה. הבעיה היא, שככל שרב בנו הידע, כן יקל עלינו להאיר דברים בזרקור מוכן מראש לכל דורש. מי יחפש לחצוב נר להאיר את נשמתו, כמאמר ביאליק, כשיש לנו אורות ניאון למכביר, המוּנעים מכוחה האדיר של תיאוריה נלמדת מן המוכן על מבנה הנפש?

אם יש בי עדיין התנגדות לשפה הפסיכואנליטית היא נובעת מהיותה שפה שקל מדי לא רק ללמוד אותה, אלא בעיקר להשתמש בה באופן הלא-נכון, להסתיר, להסוות, ולעוות דרכה את גישתנו לסובייקט, וגרוע מכך, לאמץ אותה כתחליף, מתוך וויתור על החזיון האונתולוגי הפרטי אליו שואפת הנפש.

כשאני אומרת זאת אני שמה עצמי בתחום הבעיה המורכבת של הייצוג הלשוני בכלל, בעיה שנוכחותה בחשיבה המערבית מפורשת ועקבית החל מהוויכוח בין הרומנטיציזם לנאורות בסוף המאה ה-18, ועד לדיון הפוסט מודרניסטי, על ענפיו – פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם, הניסיון האסתטי והאתי בנשגב, וכו'. סקירת בעית השפה היא כמובן מעבר להיקף דברי ולתכליתם. אסתפק רק לציין שעצם המתח האונתולוגי בין עודף ההוויה ליכולת הקוגניטיבית של האדם, ולאקונומיה ההכרחית של דיבור והמשגה, מתח שאין לצמצמו למונחים אקזיסטנציאליים של סופיות אנושית, עובר כחוט השני בחיפוש אחר הקול הפרטיקולרי הנתון לסכנה, כי משעה שהסכין עם הצורך בשיח קונסנזואלי, אפילו זה שגבולותיו נמתחים כדי להכילו, הוא חותר מתחת לעצמו.

אפשר אולי לתמצת את הבעיה לשאלה, האם  להיות אפקטיבי (במובן של 'לעשות הבדל') בשיח מקצועי, מה שכרוך בסוג של נירמול הכרחי בתחום הפומבי, הוא לאלתר ויתור על הקול הפרטיקולרי, ובאיזה מובן?

כשמנסחים את הבעיה כך, איני חושבת שהבעיה היא בשפה עצמה, שכן השפה הפסיכואנליטית גם מאפשרת לנו את אותו הדהוד, אותן דפנות כפולות של חשיבה, שיעלו את האמירה הפרטית לדרגת אמירה שהיא מעבר לחשיפה. במובן זה, אפשר לומר שלולא השפה הפומבית היינו כלואים במרחב חוויות הנרקיסיזם, והשפה הפומבית היא שמאפשרת לפלא של דיבור נחשב, דיבור שמבטא תוך אמירה משמעות שהיא מעבר לאני הדובר, שיקרה בינינו. אלא שיש בשפתנו הפומבית משהו שאני רוצה לשאול עליו, כי עדיין אינני יודעת להגיד מהו, אני רק יודעת לזהות בעצמי, כשאני משתמשת בה, ובאחרים, כשאני מקשיבה להם, את תחושת המומחיות המתמצאת מהר מדי בהתנסויותיהם המורכבות של בני-אדם, כאילו רצוננו להסתיר בהבניה גם את מקום היעדר הפשר, את אי ההבנה, הבניה הנשמעת לעתים יותר כמו הפעלת כוח מאשר כמסירתה של היכרות יסודית ואינטימית, יותר כניפוח שרירי האינטלקט מאשר כניסוח מניע של תנועת מחשבה המכילה את אותו 'חש' המתקיים בה, ומנסה להוליכו אל מעבר.

בשנה השנייה ללימודַי במגמה הקלינית, הבאתי לפרקטיקום טיפול בחיתוליו. נוסף לחרדה שבהצגת טיפול, הייתי באותו מצב כאוטי של תחילת-דרך הזכור וודאי היטב, וביקשתי עצה אצל חברה בוגרת בהכשרתה ממני. יחד איתה תפרנו חליפת הצגת טיפול לתפארת, שזורת הסברים דינמיים שכיסו כל חלק בגוף נפשו של המטופל עוד לפני שידענו באופן אישי את מגעו ומראהו, וכך באתי לשיעור. גדעון מדיני, מורי, הקשיב לי כמה דקות, ואז עצר אותי בעדינות, ובדרכו החכמה הנותנת תמיד קדימות למעשה הטיפולי שבתהליך הלמידה על פני התיאורטיזציה שמאחוריו, אמר: "אפשר להציג כך. אבל את יודעת… אולי לא מוכרחים." וזהו.

כך נשמע רגע קטן של מעשה הצלה גדול, כי באותו רגע ניתן לי פירוש, שכמו כל פירוש טוב הזמן מוסיף לו רבדים וזוויות הארה, פירוש שבשלוש מילים, "אולי לא מוכרחים", הניח את אבן הפינה לתמונה של שיריון רוכב על סוס, והאביר, כמו שאומר איטאלו קאלווינו, לא היה ולא נברא.

השאלות שנשארו לי מאז הן מה אפשר לברוא במקומו, איך, והאם השיריון חוסם את היבראות הגוף החסר או מאפשר אותו, ואולי, כפי שבעת האחרונה הטרנד הפוליטיקלי-קורקט אומר, שניהם מחוללים אחד את השני במעין הכרח אונתולוגי בו-זמני. שיריון הוא רק מילה קיצונית למעטפת שמקיימת את המגע, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, כמו גם יוצרת את החיצוי ביניהם. יכולה הייתי לומר בגד או עור, וכבר אתם רואים את  התחושות המשתנה כמו גם את מידת ההיפרדות האפשרית השונה שכל מעטפת מקיימת בינה לבין מה שבתוכה. אם בחרתי דווקא במילה שיריון הרי זה בגלל שהיא מאפשרת לי לכלול את מה שמכוון לספיגת מכה, ולא למגע, ובוודאי שלא לליטוף, מה שמקיים את מירב אי-החשיפה, רובד שאפשר אולי לקרוא לו ההתקיימות הפסיכוטכנית (או אולי מוטב לומר טכנו-פסיכולוגית) שהשפה הפסיכואנליטית מאפשרת לנו לקיים כבני-אדם וכאנשי מקצוע. זאת אומרת, התקיימות בה אנחנו יכולים לדבר בלי סיכון פנימי (לבד מהסיכון שבחשיפת רמות בקיאות וידענות בתוך מרחב השפה הפומבית), כשמרחב המגע כלפי חוץ חסון ורחב הרבה יותר ממרחב המגע כלפי פנים, הנשמר במקסימום מרחק מהמפגש.

יש משהו מפתה וממכר ברכישת הכלים להתדברות כזו. אבל האם אין זו אז, לכל היותר ובמקרה הטוב, פעילות ספורטיבית? אינני מזלזלת בחוויה הספורטיבית. חשוב להיות ולהרגיש בכושר טוב, והכושר המילולי והידעני בוודאי יכול להביא הנאה למשתמש בו. אבל דיבור בינינו שואף להיות יותר מאשר ענף של ספורט מחשבתי. בכל פעם שאנחנו באים לדיון אנחנו רוצים, כך נדמה לי, לא רק לתרגל כשירות קיימת, אלא להמשיך בחיפוש חשוב ובלתי נגמר אחרי אותו משהו שכשהוא קורה הוא מזין את מחשבתנו באופן שמעורר בתוכנו ובינינו תנועה נפשית משמעותית.

העובדה שאנחנו באים למפגשים ולדיונים, רוצים לשמוע אדם מציג, ולא מסתפקים בקריאת ספריו, למשל, אף שברור כי בקריאת הספר יוכל הרבה יותר ידע לעבור ממנו אלינו, צריכה לומר לנו שלא את הידע אנחנו מחפשים, אף כי בוודאי גם אותו, אלא את המפגש עם ההכרה בהתרחשותה.

הכרה היא התרחשות בין-אישית מרטיטה ומפעמת, שאינני יודעת אם יש התרחשות העולה עליה בחשיבותה. אני מתכוונת להכרה במובן החמור, האונתולוגי, לכך שמה שלא מקבל הכרה אין לו אפשרות להתקיים אלא בכוח, להבדיל מהקיום בפועל, הן בפשט והן בדרש של מילים אלו.

בלי הכרה, אותו חלק בנו השואף אל מימושו לא רק ייסוג ויתחבא מחדש, אלא, במקרה של פגיעה, אף עלול להתנתק ולהישמט לנו מתוך עצמנו ושאיפתנו.

וויניקוט ביקש להקל על חסימת הנגישות הספונטנית שלנו לעצמי האמיתי, פרויד שאף לרפא את הדיסוציאציה שקרתה לנוכח טראומה, ביון דיבר על הזיקה בין אלמנטים אלפא לביתא, וקוהוט על החיבור למודחה להבדיל מהמודחק. תהא שפתנו המקצועית אשר תהא, כולנו יכולים להעריך את עוצמת החוויה שמיטיב לבטא דן פגיס בשיר הבא:

"התחבאתי בחדר, אבל שכחתי איפה.

בארון אינני.

וגם לא מאחורי הוילון.

גם לא במבצר הגדול בין רגלי השולחן.

הראי ריק ממני.

לרגע נדמה שאני בתמונה על הקיר.

באחד הימים, אם יבוא מישהו ויקרא לי

אענה ואדע: הנני."

 

כל מה שאני מנסה לומר בכתיבתי הוא סביב, ואודות, "הנני" זה, המתקיים רק בין אדם לזולתו, ורק בתנאים מיוחדים המאפשרים אותו, תנאים שניסיתי להגדיר אותם כפתיחות פגיעה, אשר בה, לרגע, מטשטש ההבדל בין פנים לחוץ. ללא טשטוש זה, עם כל אימת התלישות הכרוכה בו, לא מתרחש אותו "הנני".

ישנו כמובן ה"הנני" האחר, המופרד, המוכר, הסגור, השלם, הבלתי זקוק להכרה קריטית בתוך הרגע המתרחש ולכן גם אינו נתון באותו אופן חמור לסכנת האי-היות. גם הוא זקוק להכרה, אך כזו שפשוט יותר לתת ולקבל, כמו הכרת מחיאות הכפיים, מחיאות של כבוד או הנאה או כל מיני דברים טובים אחרים, אך הוא יכול גם להתקיים בלעדיהם. זהו ה"הנני" שעל דרך ההקצנה-לצורך-הבהרה אקרא לו 'כרטיס הביקור' של כל אחד מאתנו: ד"ר לכך וכך, מרצה במסגרת זו וזו, כך וכך שנות וותק במקצוע, וכל שאר התכונות וההישגים שצבר כל אחד במהלך חייו.

כדאי לרגע לפתוח סוגריים, ולהוסיף שהשיח הפמיניסטי מחולל מהפכה באשר לדברים הרלבנטיים להיכלל בתוך 'כרטיס הביקור'. שמעתי לאחרונה הצעה, כדוגמה לדֶה-קונסטרוקציה פרגמטית של קטגוריות מחשבתיות, לכלול בסעיף 'השכלה' שאנחנו מתבקשים למלא את מספר הילדים שכל אחד גידל (להבדיל מכמה ילדים יש לכל אחד), הצעה מצויינת ולא פחות רלבנטית ממספר שנות לימוד, לא?

או, העלו בדעתכם את האפשרות, כי לצורך קבלת המומחיות בפסיכותרפיה יכתוב אחד ממטופלינו, שייבחר באופן אקראי על-ידי וועדה מיוחדת, סיכום של טיפולו אצלנו. הוא יתבקש לתאר איך הרגיש, מה השתנה בו, מה השתנה בחייו, באיזה אופן הסתייע על-ידינו, וכו'. האם לא היינו מקבלים אז תובנות והבנות חשובות לגבי טיב המטפל ומידת כשירותו כמו גם לגבי מהות הטיפול ומטרותיו?

בעצם זה כבר כמעט קורה, כי הרי כולנו מצויים משני צדי המתרס. האופן בו נעזרנו או נפגענו בטיפול האישי שלנו משפיע על דרך חשיבתנו והתנהגותנו המקצועית אולי יותר מכל התנסות אחרת, אלא שבדרך כלל לא זה יהיה המידע שנציע או שנתבקש להציע בדיון גלוי, אם כי מעניין לחשוב למה לא, שהרי יש לנו מאגר עצום של אינפורמציה שאיננו עושים בה שימוש אקדמי, מחקרי ותיאורטי, בכל אופן לא באופן ישיר או פומבי.

או, אם ניקח דוגמה אחרת, תארו לעצמכם ביבליוגרפיה למאמר שתכלול שיחה עם השכנה, סרט שראינו, דברים שאמר לנו בננו. המאמרים יתחילו להיות מעניינים באופן חדש, לא? מפת הכותבים והקוראים תשתנה.

אופן סיווג וסינון מקורות המידע שאנחנו מפנימים כמעט בלי שאלה, אופן תיעול הידע למה שייכלל כרלבנטי לעומת מה שיישאר בחוץ, האבחנות הערכיות שאנו עושים בין מקורות חוכמה שונים, משפיעים על כך שעד שאנחנו מתפנים לעסוק באופן ישיר בידע האישי שלנו, שנגיש לנו באופן מיידי מתוך התנסויות חיינו שבתוך שפתנו הפרטית, אותו ידע שיש לו סיכוי לתרום תרומה ייחודית להתפתחות התחום גם ברובד השפה הפומבית, אנחנו כבר עמוסים מדי ומאבדים את טריות המבט והמחשבה.

וכאן אני רוצה לסגור את הסוגריים שפתחתי, ולהמשיך לומר כמה מילים על חשיבות ההכרה כתהליך בין-אישי שההתפתחות הנפשית תלויה בו. כי גם בתוך שלל תענוגות הרענון שמציעה דרך הדֶה-קונסטרוקציה, עדיין אין אנו נכנסים לאותו תחום ה"הנני" שביקשתי, בעקבות השיר, להתוות. "הנני" זה, אליו אנו עורגים, תלוי בהד שיתעורר בשומע לא כלפי המילה הנאמרת, אלא כלפי המילה שעדיין לא נאמרה, שתאמר רק כתגובה להד, הניתן כמתת, ולא כתגובה. זה מחזיר אותי להתרחשות ההכרה, אלא שהפעם מתוך המציג, וכלפי הקהל.

אני רוצה לבחון את האפשרות הנובעת מדברי, והיא, כי אנשים מציגים את עבודתם כדי לא להיתפס, כלפי עצמם, במילתם האחרונה. כדי שיוחזר להם הד שיהווה תקווה להכרה כלפי המילה שעדיין לא נאמרה, כדי שתקווה זו תהיה המנוף להמשך עבודת היצירה. יש איפוא צורך לתת לקהל הזדמנות להתהוות מולם מספיק כדי לשמוע את מה שמעבר למה שהצליח להיאמר ברהיטות, את מקום אי-הנחת, מקום תחילת הגמגום, הערפול, אותו מקום בו נעצרת החשיבה מתוך מגבלה זמנית – זו התקווה – של יכולת.

אם ניזכר עכשיו בתיאור התינוקת והמבוגר של ביון, אנחנו יכולים להתחיל לראות את ההתרחשות, כפי שהיא נפתחת מחדש בחסות המבנה מרצה-קהל, כהתרחשות דיאלקטית, רווית מתח וסיכויי תקיעות מעצם ההיפוך המתמיד המתקיים בה, היפוך שקשה להיחלץ ממנו: הקהל בא לקבל את הכרת המרצה, כשהוא, בתורו, בא לקבל את הכרת הקהל, כי גם המציג, מרגע שנפתח לערגת ההכרה הפועלת, נהיה לתינוקת (אומנם תינוקת חתרנית), הזקוקה לקהל שיאמץ אותה וירימה מחדש. אלא שהקהל, ככלל, ממשיך לשבת, תפוס באותה עמדה שביון כה היטיב לתאר: הוא מצפה מהמרצה שיעבור את כל המרחק אליו לבדו, ובכך יצדיק את השם שיצא לו, יצדיק את הימצאות הקהל איתו, במקום… לראות סרט, לבלות עם בן-זוג, לישון, הרי זמן הוא המצרך שלעולם אין מספיק ממנו כדי לא להעמיס עליו את כעס התסכול מהבחירה האחת, יצדיק, אולי, את עצם המרחק שבין היות על הבמה והיות בין הקהל.

"מה, רק בשביל זה באתי?…" כך מתחילה התחושה הרעה, ואם בכך היא נשארת, אין לתמוה אם אנחנו יוצאים מרוב המפגשים עם תחושת סתמיות, אכזבה או ריקנות, תחושות שסוללות בקלות יתירה את הדרך לגישה ביקורתית ומתנשאת של שני הצדדים. הנקודה העיקרית בתוך דברי היא הניסיון להאיר מהו אותו 'זה' שבשבילו אנו באים כדי שלא נשליך אותו על המציג ונתרום בכך לאי התרחשותו, אלא נתחיל, כקהל, לקחת עליו אחריות משותפת.

אני רוצה לומר שאנחנו, הן כקהל והן כמציג, נמצאים כמקבעים בדיוק את אותו הדבר שצריך להצליח להיחלץ ממנו כדי שיתרחש הפלא של דיון אמיתי. דהיינו: דיון שיחלץ מהסיטואציה המובנית כמרצה-קהל הנמצאים זה למול זה, כשכל חלק נושא עמו את פוטנציאל ההכרה של השני אך אינו מעניק אותו לאחר. במצב כזה קשה להיות מגיב שקם מתוך הקהל בגלל הרבה סיבות, מתוכן ניסיתי להאיר את מקומו של הדובר כמי שמזעזע את המבנה מפני שהוא מעביר את ההתרחשות מהרובד המוגן, הסגור, המוכן מראש, לרובד ההווה והאינטראקציה הפתוחה. בהווה כולנו פגיעים, כולנו חשופים, כולנו זקוקים ליחס של כבוד והכרה גם כשאנו מעוררים הסתייגות ומחלוקת.

באיזה אופן נוכל להיחלץ מהמרחק מרצה-קהל ולפתח את המפגש בינינו להידברות ספונטנית עם דרגות ביטחון סבירות, כשמתקיים הפרדוקס כי ביטחון אפשר להבטיח רק בתוך תנועה טקסית ולעולם לא כלפי תנועה ספונטנית, אף כי דרושה מידה אופטימלית של ביטחון כדי להוליד מחווה ספונטני – זו שאלה שאני רוצה להפנות לקהל הקוראים. כל מה שרציתי לומר בעצם די בנלי: חשוב שנתבייש פחות במי שאנחנו כדי שנוכל לא להתבייש בדעותינו. חשוב שנתחיל לומר את דעותינו ביתר חופשיות תוך חיפוש עצמנו במחשבה ולא המלומדות שהמחשבה, לכאורה, מתהדרת בה, אחרת נהיה כבולים לעד בחיפוש כוכבים תורניים, במקום ליהנות מהשפע הלא ממומש שיש לנו בתוכנו, משלנו, בינינו לבין עצמנו וחברינו. כדי שזה יקרה צריך להבטיח לא להשפיל את הגמגום, את הפרום, את הנחשף, כי רק ממנו צומחת האמירה, ולחפש בתוכנו הד נדיב לדובר, מתוך צניעות של עמידה החלטית, ברורה, ואוהדת כלפי כל פגיעות.

ואולי שתהיה שמחת רצון למפגש עם אי-ידיעה, עם מכשול, עם קושי. שלא תתרחש ההסתה האוטומטית כמעט להתדיינות עם היכולת הנגלית, שלא יהיה ניצול של הקושי האנושי לחוות אפסות או פחד, אלא, בפשטות, שתהיה אפשרית שמחה מאי-ידיעה כמו מהזדמנות פלאית להתחכך עם ניסיון אמת. עם חווית הכרה. אם רק ניתן לה לקרות.

לסיום אביא את הדברים בהם מסכם  הפילוסוף אלפונסו לינגיס  את ההקדמה לספרו Abuses:(Alphonso Lingis, Abuses, pp. ix)

"לדבר ברצינות אינו פשיטא לבסס ולתקשר את מה שאמיתי ונכון. לדבר משמע להיענות למי שהנכיח את עצמו/ה בפניך. אתה משיג את נגינת הנמען שלו, השאלה שלה, קולו נשמע מחדש בקול עצמך, אתה עונה במילים ותצורות דיבור שהם שלה. להיענות הווה אומר לתת עצמך בנגלה, עם עברך, משאביך, וקווי המתאר שהיטלת לפניך – מציע אותם לאחד שפניו אליך, קולו תחינת קסם ומחלוקת. דיבור יכול להיות חופשי מדאגה, שווה נפש וקל דעת, תבניותיו נוצרות רק כדי לקשט את העכשיו שבמפגשנו. אך בהיותו רציני הוא מדבר למען השותקים והמושתקים. מה שמייחד פילוסופיה אינו אוצר מילים מסויים ודקדוק של מטפורות מתות והכללות בלתי ניתנות לאימות אמפירי. המילים של עצמך הופכות להיות פילוסופיה, ולא תבניות ביצועיות של תרבות כה אתה מיומן, בה במידה שקולותיהם של אלה שהושתקו בידי תרבותך ויישומיה נשמעים בהם."*

———————–

*

“To speak seriously is not simply to establish and communicate what is true. To speak is to respond to someone who has presented himself or herself. One catches up the tone of his address, her question, his voice resounds in one’s own, one answers in the words and forms of speech which are hers. To respond is to present oneself, with one’s past, one’s resources, and the lines one has cast ahead of one – offering them to the one that faces, whose voice is an appeal and a contestation.

Speech can be carefree, nonchalant, and frivolous, its patterns forming only to decorate the now of our encounter. But when it is serious, it speaks for the silent and silenced.

What is distinctive about philosophy is not a certain vocabulary and grammar of dead metaphors and empirically unverifiable generalizations. One’s own words become philosophy, and not the operative paradigms of a culture of which one is a practitioner, in the measure that the voices of those silenced by one’s culture and its practices are heard in them.”